_DSC0770.jpg
_DSC0521.jpg
_DSC0577.jpg
_DSC0596.jpg
_DSC0429.jpg
_DSC0421.jpg

 איך לקום מכיסא-

הצגה בהשראת סרטוני הדרכה מהיוטיוב.

תאטרון חיפה

הצגה ראשונה: 26/06/2018

רעיון כתיבה ובימוי: רוני ברודצקי/ תנועה: יותם קלו לבנה/ תפאורה: רות מילר/ תלבושות: אלונה ויינשטיין /מוסיקה: רן בגנו/ תאורה: זיו וולושין/ ע.במאית: יאיר שפירא/ שחקנים: ג'רמי אלפסי, אדר בק, אורי גוב, אוריה יבלונובסקי, ליאור לב, יואל רוזנקיאר, רון ריכטר, מאשה שמוליאן, שירה בליץ/ צילום הצגה: רדי רובינשטיין

 

 על ההצגה:

ההצגה מציגה רצף של סרטוני הדרכה מהיוטיוב, חלקם דוקומנטריים וחלקם בהשראת סרטונים דוקומנטריים:

רווק מיוסר ובודד מלמד איך שוטפים רצפה בלי להחליק, רווקה תל אביבית חובבת חתולים מחפשת אהבה, זוג צעירים מאוהבים עד לב השמיים מלמדים איך הופכים להיות פופולריים ברשת ומדריך קרב מגע מעניק שיעורים בהגנה עצמית.

זו אינה הצגה שגרתית. אין כאן עלילה ואין כאן סיפור. המופע בנוי כחיקוי של  מעשה הצפייה ביוטיוב. "סרטון" גורר "סרטון".

בעוד אנו צופים בקטעי ההדרכה נחשפים למול עיננו סיפורים אנושים על הכמיהה הבלתי מתפשרת להיות שייך ונאהב. האהבה נמדדת בכמות ה"לייקים" שכל אחד גורף ובמספר הצפיות שלו הוא זוכה.

בין "סרטון" ל"סרטון", משתקפת לה דמותו של הצופה  המביט בתסכול בתיאטרון הסלפי המוטרף סביבו. הוא מחפש תשובה לכל שאלה, ונותר עם השאלה הבסיסית ביותר: איך לקום מכיסא?

היוטויוב הוא הפילוסופיה החדשה. בשתי דקות נוכל ללמוד כל דבר על כל דבר. ומהו המחיר? מה האנושות לא תדע יותר  ללא הוראות הפעלה ברורות? העתיד יגיד.

---

 

הרעיון להצגה "איך לקום מכיסא" עלה לי כשקראתי את הספר  "סיפורי קרונפיוס ופמס" (בעברית בקובץ "שמיים אחרים") מאת הסופר חוליו קורטאסאר.  בספר מוצגות הוראות הפעלה לדברים בנאלים: איך לשיר, איך למתוח שעון, איך לטפס במדרגות.

חשבתי שבעידן שאנחנו חיים בו גם לנו יש הוראות הפעלה לכל עניין ועניין בתוך היוטיוב.

אני וצוות השחקנים של הקבוצה החיפאית התחלנו לחפש במרחבי היוטיוב סרטוני הדרכה. הנושא של הסרטונים לא היה מהותי בעינינו. מה שחשוב היה שיסבירו לנו משהו. צפינו באינספור סרטונים. חלקם מצחיקים, חלקם משונים,   רבים מהם משעממים. אבל  בלי קשר  לתוכן שלהם, מצאנו את עצמנו נקשרים לדמויות האלו, לאנשים האלו שחיים במקומות שונים בעולם, וכולם, במין מכנה משותף אדיר ממדים,  רוצים להסביר לנו משהו. לא משנה מה. משהו שהם יודעים והם רוצים שגם אנחנו נדע .

הדור שלי הוא דור שגדל על ברכי הטלוויזיה, כלומר על אסתטיקה של אולפן, תפאורה, תאורה וסאונד. היוטויב הוא אסתטיקה של חובבנות. המרחב המצולם הוא המרחב הביתי, הצילום מבורדק, אין איפור או תלבושת מיוחדת,  אין שום דבר שמייפה את המציאות. כל אחד יכול לשים  את עצמו, וכל אחד יכול לצפות.

הסרטונים שהתלכדו להצגה הם סרטונים שהיו להם מיליארדי צפיות לצד סרטונים שצפו בהם רק עשרות בודדות. את מחיאות הכפיים שלהם הם מקבלים בצורה של לייק, או במספר שעולה מתחת לסרטון. כלומר, הם במעגל סגור- הם מצלמים את הסרטון במרחב הביתי, הם צופים בו (ובסרטונים אחרים) בבית, והם גם מקבלים או לא  מקבלים את ההכרה בהם בבית.

רמת ההשקעה שונה. חלקם ערוכים בגסות, חלקם משלבים אפקטים מתוחכמים, חלקם אינם ערוכים בכלל.  ישנם אנשים צעירים, מבוגרים, קשישים, ישנם תינוקות, וכמובן, חתולים. אבל בכולם קיים מכנה  משותף- הכמיהה העזה לאהבה, להכרה, לשייכות.

בהצגה הזו ניסינו לתת לאהבה הזו ביטוי ממשי. לחבר את הסרטונים הפזורים לסיפור. למשמעות.

 

---

 

מן הביקורות:

"השחקנים מלאי הנאה ואנרגיה בימתית מדבקת. כיף לראות אותם. הקטעים מבוימים וערוכים בצורה שנונה ואינטיליגנטית, בדינמיות שיוצרת עניין אצל הצופה"

 ננו שבתאי, הארץ

 

"כבר זמן לא ראיתי הצגה כל כך אנרגטית, רעננה ומשעשעת... הצגה שכיף לראות אותה... הצגה חכמה ורגישה... אני עושה לייק להצגה" 

ירמי עמיר, רשת ב'

 

"מביא לבמה מחשבה חופשית, פרועה, משוחררת מכבלים, רעננה ומרעננת, תוצר מעודכן של דור ה-Y  ביכולתה לחצות גבולות של גילאים-אוכלוסיות-טעמים, במידה רבה כמו האינטרנט"

מירב יודילוביץ', הבמה

"התוצאה הסופית היא הצגה מצחיקה ומקורית אבל גם כואבת, שבוודאי תדבר חזק אל הצופים הצעירים, אך יכולה גם לפתוח את הראש לצופים היותר מבוגרים באולם."

שי בר יעקב, ידיעות אחרונות.

"ההצגה מקורית, משוחקת בכשרון, מוזיקה, קולות ומראות משתלבים בה בצורה מתואמת. היא מראה את המורכבות של הקיום המודרני המערב את הממשי והוירטואלי"

 חגית בת אליעזר, יקום תרבות

לינק לתוכניה כאן