חובזה-
הצגה על פי סיפוריו של אתגר קרת.
סמינר הקיבוצים, צוותא
בימוי ועיבוד טקסט: רוני ברודצקי/ תנועה: יעל תורג'מן/ מוסיקה ופסנתר: קובי ליליאן/ תפאורה ותלבושות: איה צייגר/ תאורה: תמר אור/ שחקנים: מוריה קלטר, אורטל צבר, ידידיה אנקרי, בועז דן/אסף פרי, הדר זוסמן, הגר משולם ווייצמן, דנה קופליביץ', צליל אטלן./ צילום הצגה: גילי לוינסון.
על ההצגה
ההצגה מורכבת מחמישה סיפורים מאת הסופר אתגר קרת.
הסיפורים מסופרים במלואם ונשארים כפרוזה.
זהו סיפור מסע אל חובזה - מקום בו האנשים מאושרים. בדרך אל האושר, אנו פוגשים את תושבי חובזה, דמויות מסיפוריו השונים של אתגר קרת:
סיפור על נהג אוטובוס שרצה להיות אלוהים- סיפור על מפגש בין שתי דמויות שמחפשות אושר- נהג אוטובוס שפועל לטובת החברה, ואדי הטבח שמתאהב בנערה שעשויה להביא לו את האושר.
שלמה הומו כוס אל אומו- סיפור על ילד דחוי בחברת ילדים מנקודת המבט של המורה המחליפה.
צבעים עליזים - סיפור על דני שמציל את העולם דרך צביעת הציור השבועי לילד בצבעים עליזים.
עיניים נוצצות- סיפור על ילדה שתעשה הכל בכדי שיהיו לה עיניים נוצצות.
כל הדמויות, בניסיונן הנואש למצוא את האושר נוחלות החמצה, עד להבנה הבלתי נמנעת, כי אושר הוא לא דבר מדבק.
זהו תיאטרון סיפור פיזי קרקסי. הסיפורים נשארים כטקסט ספרותי. השחקנים הם כולם מספרי הסיפור, ומחליפים ביניהם את תפקיד המספר, הדמויות והאובייקטים בסיפור. כך הם לעיתים ילדה, לעיתים אמבטיה, ולעיתים מספר.
השפה של השחקנים היא שפה פיזית- קרקסית. כל דמות בחובזה היא דמות ליצנית שטמון בתוכה היכולת הוירטואוזית של הליצן לצד הכישלון הטמון בו. .
השחקנים הם הדמויות, התפאורה והאביזרים. הם נדים מתפקיד לתפקיד לעיני הקהל.
הבמה ריקה מתפאורה, את הטקסט מלווה מוסיקה חיה ומקורית ושירה חיה פרי הלחנתו של קובי לילאן.
השפה היא שפה המשלבת בתוכה תיאטרון עם מחול. בהצגה רגעי תנועה ללא טקסט, אותם כיאגרפה יעל תורג'מן.
מן הביקורות:
" ראיתי את היצירה והתרגשתי מאד. מזמן לא ראיתי שחקנים שנהנים כל כך להופיע ואוהבים כל כך את מה שהם עושים. אני זוכר מעט מאד פעמים שהתרגשתי ממשהו שקשור ליצירותיי כפי שהתרגשתי מההצגה. ההצגה הזאת הייתה עבורי הצצה לתוך תודעה של קוראת חכמה, עתירת דימיון. כמישהו שראה הרבה עיבודים ליצירתו, ההצגה הזאת היא אולי המרגשת מכולם. זה עיבוד חכם ויצירתי שגרם לי לראות צדדים חדשים בסיפורים שכתבתי".
אתגר קרת.
"ניתן כאן מלוא המקום הן לסיפורים והן לכשרונם הרב של המבצעים. בסיפור הראשון, על כל פנים, זה עובד ממש. “נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים" מבוצע על ידי אנסמבל של חמישה, הוא מצחיק, הוא מוזיקאלי, הוא דינאמי והוא מרגש עד דמעות ממש.
הסיפור מסופר בגוף שלישי, ללא התחפשות. המימד התנועתי מהודק, מתוחכם, מושלם. הסטוריטלינג היא אומנות בה במידה שהיא אמנות, כל הסיפורים מסופרים כאן יפה, בדיוק זאת אמורה להיות התוצאה כשמבצעים ניסוי מעניין. בסיפור האחרון, עיניים נוצצות, משתלבים כל הגורמים לכדי חגיגה שברגע מסויים נעשית אנרכית ואז שוב מתהדקת. ההצגה מסתיימת בדיוק ברגע הנכון ואנחנו יוצאים החוצה עם טעם של עוד.
כשמדובר בהצגת סטודנטים, המילים "טעם של עוד" אומרות המון, כי יהיה עוד. “חובזה" היא סיפור ראשון בספר ארוך שאותו עוד יחברו הצעירים הללו. כבר עכשיו הם מזכירים לי כמה אני אוהב את התיאטרון, ולמה."
יובל בן עמי, עכבר העיר.